רחל פוגל – פסיכולוגית

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

בפוסט שכתבתי בעקבות הטבח המזעזע בעיר ניוטאון אשר בקונטיקט, התייחסתי בהרחבה לשאלה כיצד ניתן לעזור ולסייע לילדים אשר חוו טראומה. בפוסט שלפניכם הייתי רוצה להרחיב מעט יותר על הנושא הזה תוך מתן דגש על ההבנה שילדים אינם פסיביים בהתמודדותם עם השפעות טראומה. המודעות לכך מאפשרת למבוגרים לשים לב לפעולות אקטיביות שנוקטים הילדים בהתמודדותם עם השפעות טראומה, לתת לכך מקום בשיחה עימם באופן שיאפשר להם מודעות לצעדי ההתמודדות אותם הם נוקטים והרחבתם לסיפורי התמודדות עשירים.

פעולה אקטיבית מקטינה את החשיפה לטראומה

כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, הדבר החשוב ביותר עבור ילד שעבר טראומה היא שתתאפשר לו עמידה על קרקע יציבה שתאפשר לו להתמודד עם החווייה הלא פשוטה שהוא/היא עברו. זאת ועוד, עלינו לזכור  כי בכל מקרה הילדים הם לא מקבלים פאסיביים של ארועי טראומה, וברגע שאנחנו זוכרים את זה – הרי שניתן לכוון את השאלות שלנו כך שיתמקדו בדברים שהם עשו על מנת להתמודד עמה. 

הפעולות שבהן נוקטים הילדים, אשר יכולות להיות גם הפעולות הקטנות וממבט מבחוץ, אולי גם חסרות משמעות, הן אלו אשר מסייעות להן להפחית את החשיפה שלהם לטראומה ואף ולהפחית באופן טבעי גם את הפגיעות כתוצאה ממנה. לשם המחשה, הם עושים זאת או באמצעות שינוי האפיזודות הטראומטיות או על ידי מציאת דרכים לשנות את ההשפעה של הטראומה על חייהם. שכן אחרי הכל את הטראומה עצמה אי אפשר כבר לשנות אלא את השפעותיה.

ראוי לציין כי לפעמים, ההורים, יתר קרובי המשפחה או אנשים חיצוניים אחרים ייתכן  שלא ישימו לב לתגובות האלה מצד הילדים או או שיפחיתו בערכם וזאת לאור העובדה שהם עשויים לתפוס את התגובות האלה כילדותיות וחסרות משמעות.

בעזרת ההורים – אך גם בזכות עצמם

אחד הפרויקטים שבהם הייתי מעורבת בעבר עסק בעבודה קבוצתית עם ילדות בנות 9-12 מהעיר שדרות, עת זו הייתה נתונה תחת התקפות טילים. אני ושתיים מעמיתותיי איתן העברתי את פעולות הקבוצה, שאלנו את הילדות בשדרות מה הן עשו כדי להתמודד עם השפעות מצוקת הטילים הבלתי פוסקת.  הן סיפרו לנו שהן רצו כמובן למרחב המוגן או שמא לחלופין שכבו מתחת לשולחן וכיסו את ראשן (אם לא הצליחו להגיע למקלט).

למרבה הצער, אנחנו כבר יודעים שאלו הן הפעולות הטבעיות החיוניות להצלת חיים, אך מעבר לכך, הבנות אף הצביעו על פעולות יצירתיות רבות נוספות כמו למשל, שהן חיברו שירים  וריקודים שעזרו להן להתמודד עם הלחץ כאשר הריקודים כללו גם תנועות גוף שסייעו להן להשתחרר מהחרדה והשירים אפשרו להן לספר באופן יצירתי את העובר עליהן, את מחשבותיהן ועוד. אחת הבנות גם סיפרה על כך שבכל פעם שהיא ומשפחתה נכנסו למרחב המוגן, הם בחרו לעשות זאת באמצעות חיקוי של חיה אחרת, דבר שאפשר שחרור באמצעות הומור מתחושות החרדה והלחץ. בנוסף, הבנות הכינו משחקים, הצחיקו ילדים אחרים שבכו, נתנו וביקשו משהו מתוק ואף דמיינו דברים שהן אוהבות – דוגמת החיבוק מסבתא.

מכאן אנו למדים שהילדים אמנם נעזרו בהורים על מנת להתמודד עם השפעות הטראומה, אך במקביל גם הפכו לשחקנים אקטיביים שעשו ככל יכולתם על מנת למזער את השפעת הטראומה.

הרחבת הפרשנות היא מהלך מכוון שמאפשר לילדים להרחיב ולהעשיר את סיפור ההתמודדות, לסייע אלו לאלו ולתרום להרחבת סיפורי ההתמודדות של האחרים

בשיחות שלנו עם הבנות הרחבנו ונתנו מקום לכל רעיון, לכל דרך פעולה ולכל פרשנות אישית שכאלה. היו דברים שהילדות עשו באופן עצמאי על מנת לעזור לעצמם, לחברים האחרים שסבבו אותן ואפילו להורים. שוחחנו אתן על זה במטרה לאפשר הרחבה של דרכי ההתמודדות עם השפעות טראומה תוך הגברת התפיסה שהן אקטיביות בביצוע פעולות אלה. הן היו אלה שניווטו והפכו לנהגים במכונית החיים שלהם. הן הפכו לאנשים שהיה להם תפקיד אקטיבי בהתמודדות עם הטראומה. פעולה שמונחים מקצועיים מגדירה אותם כבעלי personal agency. כאשר ילד חוותה את עצמו כך, הזהות שלו מוגדרת בעיני עצמו ואחרים, כאקטיבית, רבת תושייה ובעלת יכולות וכישורים עשירים. אין ספק כי כאשר הזהות מוגדרת כך, הילד חווה את עצמו כבעל ערך גבוה, הרבה יותר מאשר לו היה מוגדר כקרבן פסיבי של האירועים הטראומטיים.

כאשר קווי הסיפור החבויים הללו מתגלים ומתפתחים, הם בעצם מספקים לילדים טריטוריה אלטרנטיבית של זהות ובה בעת גם תחושת העצמה חזקה וחשוב מאין כמוה. נקיטת הפעולה האקטיבית מפחיתה את הפגיעות והשבירות.

לבסוף, ההתמודדות עם הטראומה מלמדת אותנו שהילדים צוברים ידע וכישורים שיכולים לסייע להם במכלול תחומים בהמשך חייהם: החל בשאלה איך למצוא תמיכה בסביבה עוינת או איך לבנות סביבם אזורי חיץ ביטחון וכלה בפיתוח מיומנויות העזרה והסיוע לזולת.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל .  רחל פוגל הנה פסיכולוגית המתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי ומחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

דרכים טיפוליות נרטיביות להתמודדות עם אבל ואובדן \ נכתב על ידי רחל פוגל ורזי שחר*

טקסט זה הועבר כסדנה במסגרת יום עיון של האגודה הישראלית לטיפול משפחתי בשנת 2010

בהרצאה של הסופרת יוכי לוין שמעתי אותה אומרת: "הייתי בארצות רחוקות, גרתי בערים סואנות, נפגשתי עם שועי עולם… ואני מתגעגעת לאמא…" מצאתי כי דבריה שלה כאילו מדברים מתוך לבי. גם אני מצאתי את עצמי מתגעגעת לאמי. אמי נפטרה לפני יותר מ- 10 שנים ואני עדיין מתגעגעת. לאחר שנפטרה אני זוכרת שנמנעתי מללכת לאירועים שונים שחששתי שיפריעו לי לשמור על הקשר עם אמי וירחיקו אותי ממנה. באותה תקופה ניזונתי מדעות ורעיונות פסיכולוגיים אותם הכרתי, אשר דיברו על אבל כעל תקופה מוגבלת בזמן, ושהדרך "להחלים" ממנו הוא לעשות צעדים הדרגתיים כדי להינתק מהמת ולהמשיך בחיים. התנהלויות אחרות הוגדרו כ"אבל פתולוגי" או "אבל מושהה". לא רציתי להיות מוגדרת כך, אבל היה לי מאוד קשה לחשוב שאנתק מאמי. באותה תקופה מצאתי את עצמי מחפשת בקדחתנות אחרי דרכים אחרות להבין, לחשוב ולהתמודד עם מה שהרגשתי כאפשרות היחידה עבורי להתמודד עם מות אמי. מצאתי את מבוקשי ברעיונות ובדרכי הטיפול של הגישה הנרטיבית שנהגו ונכתבו ע"י מייקל ווייט מאוסטרליה יחד עם לורן הדקה וג'ון ווינסלייד מארה"ב.

הגישה הנרטיבית יוצאת מן ההנחה שמוות פיזי אינו סוף הקיום של הנפטר והיחסים איתו. המוות נתפס כנקודת מעבר על פני רצף של חיים, שממשיכים להתקיים גם אחרי מותו של אדם אהוב, אלא שהקשר עמו עובר שינוי.

מנקודת מבט זו, אין הכרח להיפרד מאדם אהוב שמת, אלא להכליל את נוכחותו ומורשתו באופן אחר בחיינו. ייתכן ששנים בנינו את חיינו והזהויות שלנו שלובות עם בן הזוג, או הילד, או חבר קרוב שזה עתה נפטרו. ייתכן שהכרנו אותם 30 שנה. ייתכן שהם מילאו תפקיד משמעותי בסיפורים שלנו על מי אנחנו. השלום הסופי עלול להתפרש כאילו תרומתם לסיפור שלנו אינה חשובה עוד ומתבטלת, וליצור סכנה של מחיקת רובד שלם בזהות שלנו. אם כן, אין אנו חייבים להיות לכודים בהנחה ה'מציאותית' שאם אדם אחר אינו נראה לעין אזי הקשר איתו אינו קיים עוד. כשם שאנו מלמדים ילדים כבר משחר ינקותם שמחוץ לטווח הראייה אין פרושו מחוץ לנפש. כך גם מוות אין פרושו שלילת ההתחברות.

 המוות רק מזמין את הנותרים לשנות את אופן ההתחברות. מייקל ווייט (1987) נתן ביטוי לכך במטפורה: 'לומר הלו שוב'. (saying hello again instead of saying good bye). גישתו טוענת כי במקום לבנות שיח (discourses) וטקסים סביב הינתקות מהמת, נוכל לחפש דרכים שיכללו וינכיחו אותו. דרכים של המשכיות במקום לחפש שבירה של קשרים נוכל לחפש הזדמנויות שהם יימשכו.

מתאבלים רבים נוטים לכלול את הנפטר באופן קבוע בשיחותיהם. הרגל זה מעניק להם נחמה ומסייע להתמודד עם המעבר שדורש המוות. במקום להתעורר למציאות קשה של אובדן – הם יכולים למצוא את נוכחות האדם האהוב נמשכת באירועי היומיום. אחרים יכולים לסייע על ידי הצטרפות לשיחה אודות קשריהם עם הנפטר, במקום להשתיק ולהימנע משיחות כאלה מתוך השפעת תפיסות חברתיות מודרניסטיות ('לא רוצים להכאיב לו… צריך כבר להיפרד מהמת… צריך להתקדם הלאה' וכד'). הגישה הנרטיבית משתמשת בעבודה טיפולית כדי לפתוח אפשרויות בטיפול לכלול מחדש את המת בהמשך חיי הנותרים. עבודה זו מכונה: re-membering.

'לומר שוב הלו'

ב- 1988 מייקל ווייט פרסם מאמר שנקרא: "לומר שוב הלו- להכליל קשרים שאבדו כפתרון של אבל". (Saying hullo again)

במאמר זה ניתן למצוא תיאור של דרכי העבודה שפתח ווייט בשיחות עם אנשים שחוו מה שאז אובחן כ"אבל מושהה" או "אבל פתולוגי". רוב האנשים הללו כבר קיבלו טיפולים ממושכים ואינטנסיביים שהיו מכוונים ע"י הרעיונות הנורמטיביים אודות שכול. רעיונות נורמטיביים רבים משמרים את המטפורה של "להיפרד לשלום", הקשורה עם המטרה של להשיג קבלה של האובדן של האהוב ולפתח רצון להמשיך בחיים חדשים המנותקים מהאהוב שנפטר.

בפגישותיו הראשונות עם אנשים אלו, היה ברור לווייט שהם איבדו כבר יותר מידי. היה ברור שלא רק שהם איבדו אהוב, אלא שהם גם איבדו חלק נכבד מתחושת ה'אני' של עצמם, של הזהות של עצמם.

בלי צורך בעידוד רב, כותב ווייט, אנשים אלו חיברו אותו עם נסיבות האובדנים שלהם כשהם מתייחסים בחופשיות לתחושת הריקנות והאומללות שחשו בעקבות זאת, ולרגשות חוסר הערך והייאוש שלהם. היה ברור לו גם שבנסיבות אלו כל טיפול המכוון ע"י המודל הנורמטיבי- כלומר כזה שמגדיר את שלבי האבל לפי המטפורה של פרידה- רק יסבך את המצב עוד יותר, כלומר: יחריף את תחושת הריקנות והאומללות שלהם, ואת תחושות הייאוש וחוסר הערך.

הכללת היחסים שאבדו נראתה מטרה מתאימה יותר מאשר לעודד אנשים אלה להיפרד מן היחסים. החקירה הטיפולית שלו, של המטפורה של לומר הלו (ברוך הבא) הושפעה ע"י שיקולים אלו. כשהוא מכוון ע"י המטפורה של "לומר הלו", יצר ווייט שאלות שקיווה שיפתחו לאנשים אפשרויות בנסיבות אלו, לדרוש מחדש/ להנכיח מחדש את הקשרים שלהם תוך פתרון תחושת הריקנות והאומללות, חוסר הערך והייאוש.

מייקל וייט

הרעיון של RE-MEMBERING

המושג RE-MEMBERING נשען על המונח MEMBERSHIP, שטבעה לראשונה האנתרופולוגית ברברה מיירהוף (1986). הוא פותח לשימוש טיפולי ע"י מייקל ווייט (1989). המונח MEMBERSHIP מתייחס לחיים ולזהותו של אדם, מתוך התבוננות מטפורית, כמורכבים מאוסף של אחרים משמעותיים: 'מועדון חיי האדם'.

בראשית חיינו, הדמויות המשמעותיות לנו נכנסות כחברות למועדון חיינו, בין אם נרצה ובין אם לאו. בהמשך החיים, אנו מוסיפים ומפחיתים מרשימת החברים במועדון זה. לרוב, לבני משפחה קרובה יהיה מקום משמעותי. אחריהם נוסיף ילדים, חברים, קולגות לעבודה, שותפים ועוד.

קן גרגן ושילה מקנמי (1999) טענו, כי הזהות של האדם היא תוצר של מערכת יחסים ולא תוצר של התפתחות אינטראפסיכית. הזהות נוצרת תוך כדי דיאלוגים רבים עם אחרים סביבנו. לכן, אם מסתכלים על זהות כעל 'מועדון חברים' הרי שמועדון זה יוצר קהילה מפורטת של דמויות משמעותיות, מהם אנו שואבים ויוצרים משמעות לאירועים בחיינו.

החברויות במועדון חיינו אינן בעלות דרגה ומעמד זהים. לחלק מהחברים ניתן מעמד מועדף. יהיו כאלה שיקבלו אף 'חברות לכל החיים'. חברים אחרים הינם יותר שוליים. להורים יש בדרך כלל מעמד מועדף במועדון החיים של הילד הצעיר. אחדות מהדמויות מקבלות מעמד משודרג בזכות הבחירה שלנו בבן זוג לחיים. דמויות אחרות מקבלות מקום של משמעות בעלת ערך מקומי או זמני. לעיתים הדמויות דווקא מורחקות מן המועדון או מורדות בדרגה, כמו למשל בעקבות מקרים של גירושין. לעיתים מעמדן של דמויות מסוימות מתבטל לחלוטין, כמו בעקבות התעללות או נטישה.

כיוון שהחברות במועדון החיים נוצרת תוך כדי דיאלוג עם הסביבה, הרי יש כל הזמן אפשרות לעשות הערכה מחדש של מיקומו של כל חבר מועדון.

בשיח המודרניסטי אודות המוות, מניחים לעיתים קרובות שהמוות מבטל את החברות של האדם הנפטר במועדות חיי הנותרים. ובהתאם, אנשים מצופים לקבל את ה'סופיות' ואת ה'מציאותיות' של המוות, לסגת מן ההשקעה הרגשית בקשר עם המת, להיפרד ממנו ולהתחיל ביחסים חדשים.

מזווית המבט הנרטיבית, הרעיון לפיו יחסים מסתיימים ושצריך להוציא את האהוב שמת מ'מועדון החיים', אינו בבחינת הכרח או חובה. זאת כיוון שגם לאחר מותם הפיזי, האהובים ממשיכים להתקיים במוחנו. אנו ממשיכים לשמוע את הד מילותיהם, לספר את סיפוריהם, להיזכר בהשפעותיהם עלינו. אנו ממשיכים ליצור משמעויות מחייהם בכל פעם שאנו מדברים עליהם. כפי שאנו ממשיכים לבטא את משמעותם בדרך החיים שלנו. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו מדברים אליהם, מעלים בדמיוננו את עצותיהם. אנו עשויים לדמיין את הנאתם למראה התפתחויות משפחתיות שלא הייתה להם הזדמנות לחוות בחייהם.

בכל המובנים הללו הנפטר ממשיך להתקיים גם הרבה אחרי שגופו, אינו קיים עוד. קיומו יכול לקבל צורה של סיפור במקום צורה ביולוגית. אך השפעות קיומו ממשיות ביותר. ניתן לומר, שאנשים ממשיכים לחיות כל עוד הם נזכרים ע"י הנותרים. חברותם ב'מועדון החיים' שלנו אינה צריכה להסתיים עם המוות. ואם החברות אינה מסתיימת הרי אנו יכולים להמשיך לכבד, ולהיות בקשרים עם חברי 'מועדון החיים' שלנו גם אחרי מותם.

עבודת ריממברינג פרושה לעשות הערכה מחדש של חברותן של הדמויות השונות בחיינו ובאופן אקטיבי, לקבוע את מעמדם במועדון חיינו גם לאחר מותם.

שיחות RE-MEMBERING

מייקל ווייט תרגם את המונח של מיירהוף לפרקטיקה טיפולית, שהחלה, כאמור בעבודתו עם אבלים. הוא הציע מפה טיפולית המזמינה את האדם לבדוק את יחסיו עם הדמות האהובה שאבדה, וכך יוכלל ויועשר קיומה במועדון חייו.

לצורך הדגמת המפה ניעזר בחלק משיחה טיפולית עם דורית. (שם בדוי).

דורית בשנות ה-20 לחייה פנתה לטיפול ותיארה תגובות של כאב בכל פעם שראתה או שמעה על אינטראקציות של אבא-ילד. במהלך השיחות סיפרה על כך שהתייתמה מאביה בשנה הראשונה לחייה. משום כך לא היווה חלק משמעותי מחייה. לכן הופתעה מתגובות אלה שלה שכן הן הופיעו שנים רבות לאחר מות אביה וללא כל סיבה שנראתה לה הגיונית.

במהלך השיחות הסתבר שהיא אינה זוכרת חוויות ממשיות  מאביה מלבד סיפורים מועטים שסופרו לה על הקשר ביניהם. מתוכם זכרה סיפור אחד אשר תיאר אותו ממהר לחזור הביתה בערבים, למרות קשיים רבים בשל עבודתו, וזאת במטרה להשתתף בתהליך השכבתה לישון. סיפור זה ריגש אותה מבלי שידעה למה.

אדגים כאן חלק משיחת RE-MEMBERING: (המשפט המודגש מציג את החלק הרלוונטי במפת ה-REMEMBERING, והחלק מתחתיו מדגים את סוג השאלה שנשאלה בפועל. השורות המופיעות בצבע אדום משקפות רק חלק קטן מהתשובות העשירות שנתנו).

א.1. מה הדמות שנפטרה תרמה לאדם?

למרות שאת לא ממש יכולה לזכור את אביך, הסיפור על הנסיעה הארוכה שלו כל ערב להשתתף בהשכבתך לישון, איך הוא משפיע עליך היום כשאת חושבת עליו? במה הוא תורם לחייך?

הוא כנראה מאוד התגעגע אלי בשביל לעשות את הדרך הזאת כל ערב…

א.2. במה ההתבוננות של האדם בזהותו דרך עיני הדמות שנפטרה, תורמת לעיצוב הערכים שחשובים לחייו?

כשאת מתבוננת בעצמך דרך העיניים האוהבות של אביך, דרך החוויה הזאת, מה לדעתך אביך יכול היה לראות בך כבר אז, למרות גילך הצעיר?

אני חושבת שכבר אז הייתי מתוקה וממגנטת. כנראה הייתי מאוד מרכזית בחיים שלו…

ב.1. מה האדם (איתו מדברים) תרם לחייה של הדמות שנפטרה?

למרות שהיית תינוקת, מה לדעתך את תרמת לחיים של אביך, אם עשה מאמץ כזה כדי לראות אותך ולהשתתף בהשכבתך?

השאלה מאוד הפתיעה אותה שכן היא לא חשבה שבגיל כה צעיר יכלה להיות לה תרומה כלשהי לאביה ובכל זאת ענתה לאחר חשיבה: ייתכן שעצם הקיום שלי הגדיר אותו לראשונה כאבא…

ב.2. במה האדם ותרומתו לדמות האהובה שנפטרה, עיצבו או יכלו לעצב את הערכים שהדמות שנפטרה הוקירה?

אמרת שיתכן שהקיום שלך הגדיר אותו לראשונה כאבא. איך לדעתך ייתכן וזה השפיע על המחשבות שלו על עצמו? לאילו ערכים שהיו יקרים לו ייתכן שזה היה קשור?

יכול להיות שהיה לו משמעותי להיות מחובר לילדה שלו כבר מגיל צעיר. כנראה קשר של הורה וילד היה לו מאוד חשוב. אני יודעת שהיה לו קשר מאוד מיוחד עם אבא שלו- סבא שלי. כנראה היה חשוב לו ליצור איתי קשר קרוב כבר מימי חיי הראשונים…

בהמשך לשיחות אלה דורית החליטה שהיא רוצה להכיר את אביה יותר. היא יזמה פנייה לקרובי משפחה וחברים שהכירו אותו וביקשה מהם לספר לה סיפורים על אביה. היא ביקשה במיוחד שלא יתארו רק את החלקים היפים שלו כפי שנוהגים לעשות הרבה פעמים בהתייחס לאנשים שנפטרו אלא שיתארו אותו כפי שהיה כאדם על כל המורכבות שבו. כולם שיתפו פעולה עם בקשה זו ובשלב מסוים אמרה דורית בשיחה בעיניים נוצצות: "עכשיו יש לי אבא! אני לא יתומה יותר!"

ניתן לראות איפוא ששיחות הריממברינג אפשרו לדורית להכליל את אביה במועדון חייה, בזהותה, עד כדי שלאחר שנים של יתמות חשה שעכשיו כאשר הוא נכלל במועדון חייה, היא אינה מרגישה יתומה.

במאמר הבא אביא מדגם רחב יותר של שאלות הנכללות בשיחות הריממברינג ושימושים נוספים לסוג זה של שיחות.

רחל פוגל הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892.

* רזי שחר הנה פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.

לפני כ- 10 שנים, אחד מבני התבקש לראיין ניצול שואה כחלק מעבודה בנושא "השואה", אותה התבקש להגיש בביה"ס. באופן טבעי החליט לפנות לסבא, אותו חווה כמי שאהב תמיד לספר על חוויות הילדות שלו לנכדיו. הוא הגיע עם רשימת שאלות מוכנות והתיישב בחגיגיות מול סבא.

מאת: רחל פוגל 

הריאיון התחיל בשאלות כלליות ואכן סבא שמח מאוד לענות ולהיות חלק ממי שמסייע לנכדו לקבל ציון טוב בהיסטוריה. ככל שהשאלות התקרבו לחוויות הטראומטיות עצמן, ניתן היה לשים לב לקשיים רגשיים קשים מאוד. הוא התקשה לדבר, נזקק להפסקות רבות, והיו פרצי בכי רבים.

בני ואנחנו היינו בדילמה, האם להפסיק את הריאיון ולסכן את הציון, או להמשיך ולהגביר את המצוקה של סבא. לבושתי אומר שהחלטנו להמשיך את הריאיון, תוך ניסיונות להקל על מצוקתו של סבא. האמת היא שמאוד הופתענו מתגובתו שכן הכרנו אותו כאדם שאוהב מאוד לספר על חייו ולא היינו מוכנים לתגובה קשה כזאת.

ראיון עם אנשים שמעידים שחוו טראומה – רחל פוגל

זמן קצר לאחר מכן, נסעתי עם בן זוגי לצ'כיה. במסגרת הטיול, ביקרנו במחנה "טרזינשטאט". מכיוון שידענו כי אביו של בו זוגי שהה במקום כשנה והתרגש מאוד כאשר שמע על נסיעתנו למקום, צילמנו כל פינה. היינו משוכנעים כי הוא יראה בתמונות אפשרות לספר על חייו. להפתעתנו, התגובה הייתה דיכאון שנמשך כשבועיים.
התנסויות קשות אלה הפגישו אותי לראשונה עם התופעה של רה- טראומה.

מייקל וויט

מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית, התייחס רבות לנושא זה של הסכנה לרה – טראומה במהלך טיפול בטראומה. הוא אמר שכאשר מדברים עם אנשים שחוו טראומה משמעותית, בטחון הוא תמיד הגורם העיקרי שצריך להתייחס אליו. הרבה מהאנשים עימם אנו עובדים יתכן וחווים טראומה מתמשכת, או שהם חיים בתנאים שאינם בטוחים מבחינה פיזית.

מטפלים יודעים שתחילה הם צריכים לתת עדיפות להתייחסות לנושאים של בטחון פיזי ורגשי בחיי אותם אנשים. ישנם גם גורמי בטחון הקשורים לאיך אנו מדברים עם אנשים על החוויות הטראומטיות. אם לא ננקוט צעדים של זהירות מיוחדת ביחס לאיך אנו מדברים על חוויות טראומטיות, אנו עלולים לגרום לרה-טראומטיזציה.

לרוב, אנו רואים שזהותם של אנשים שחוו טראומה משמעותית מוגדרת ע"י טראומה זו, ואם אנו מבקשים מהם לדבר על הטראומה מבלי שנעזור להם תחילה למצוא טריטוריית זהות אחרת שעליה יוכלו לעמוד, זה יכול לגרום לרה-טראומטיזציה.

מייקל ווייט בנה טווח של דרכים נרטיביות שמאפשרות שיחות על טראומה תוך ניסיונות פעילים להימנע מרה-טראומטיזציה. כאשר אנו פוגשים אנשים שחוו חוויות של טראומה, הסיפור של טראומה זו והשפעותיה על חיי האדם, הוא לרוב הסיפור הראשון אשר מובא לתשומת לבנו. סיפור זה דורש הכרה.

דיוויד דנבורו

אבל ישנו גם סיפור שני על איך האדם הגיב לחוויות אלה של טראומה, ולרוב מסיפור שני זה נוטים להתעלם. מייקל ווייט הדגיש שאף אחד אינו מקבל פסיבי של טראומה. אנשים מגיבים בדרכים המנסות להפחית את השפעות הטראומה, לחפש מנוחה, לנסות להיצמד למה שיקר להם, וכד'. סיפור שני זה מאוד חשוב. הדרכים בהן אנשים מגיבים לטראומה מבוססות על כישורים מסוימים. כישורים אלה משקפים מה האדם מעריך. ומה שהוא מעריך קשור להיסטוריה שלו, לקהילה בה הוא חי, ולתרבות.

תגובות אלה לטראומה אינן רק אינדיבידואליות. הן אינן נוצרות באופן עצמאי ללא עזרת אחרים. בתגובות אלו, בני אדם קשורים לדמויות מפתח בחייהם. בדרך העבודה הנרטיבית, אנו מאוד מעוניינים בפיתוח דיווחים עשירים של סיפור שני זה. בפיתוח דיווחים עשירים של סיפור שני זה אנו מקשרים את האדם שחווה טראומה מחדש לחלקים היקרים לו בתרבות, במשפחה, בקהילה, ובהיסטוריה.

מלבד הקשבה לסיפור השני- סיפור ההתמודדות ולא רק לסיפור הטראומה מדגיש מייקל ווייט את הנחיצות ליצור הקשר בטוח, דהיינו ליצור עבור האדם תחושה שיש לו קרקע בטוחה לעמוד עליה.

לרוב, אנשים לא מעוניינים לדבר על חוויות הטראומה שחוו. יש הרבה תיאוריות על כך-שזה כתוצאה מהכחשה של הילד, או שהוא הדחיק את הטראומה, וכד'. אבל יש הסבר אחר לסירוב זה. אם הזהות של האדם מוגדרת ע"י הטראומה, ואם אין שימת לב להתפתחות של סיפור שני, אז להזמין אנשים לדבר על חוויות הטראומה יכול להיות מאוד בעייתי.

כפי שכבר הוזכר, די מסוכן להזמין אנשים לדבר על חוויות טראומה, אם אין להם מקום אחר לעמוד עליו. עבורם, הדיבור על חוויות של טראומה בדרך חד-סיפורית, יכול לגרום לחיזוק מסקנות שליליות על זהותם, אשר מלכתחילה נבנו בתוך ההקשר של הטראומה. זה עלול להחמיר את תחושת הבושה שלהם, לתרום להגברת תחושת חוסר האונים ולגרום לרה-טראומטיזציה.

יצירת קרקע בטוחה לדבר על החוויות הטראומטיות

כאשר אנו מזמינים אנשים לספר ולפתח את הסיפור השני, הסיפור של התמודדות, אנו מזמינים אותם לפתח טריטוריה אחרת של זהות שעליה אדם יכול לעמוד ולהביט בחייו, ולחשוב על מה שעבר.

ברגע שפותחה טריטוריה שונה זו של החיים, האדם בטוח לדבר על הטראומה שעבר. מייקל ווייט סיפר על מטפורה בה הוא משתמש כדי לתאר חוויה זו של קרקע בטוחה לעמוד עליה. את המטאפורה לקח מאחת המשתתפות בקבוצת לימוד לאנשי מקצוע טיפוליים בזימבבואה, שטיפלו בילדים שחוו חוויות טראומטיות.

מטפורה זו התייחסה ליצירת הקרקע הבטוחה כעזרה לאנשים "לעמוד על גדת הנהר" במטרה להביט בנהר החיים. בהתאם לדרך בה השתמשו במטפורה זו, אם אדם מתמודד בנהר הממשי, שבו הסיפור הטראומטי שולט ומשאירים אותו להיאבק עם אותם הגלים המקיפים אותו, אין זה אפשרי לחשוב אחרת על האירועים שעימם מתמודד האדם.

אבל אם אחד עומד על טריטוריה אחרת של זהות, טריטוריה הנותנת לאדם גדה לעמוד עליה, זה אפשרי להביט על האירועים בחיים, לעדכן אותם, לדבר עליהם ולחשוב באופן שונה עליהם, ללא סכנה של רה-טראומטיזציה, מבלי להיסחף לתוך המערבולת.

שאלות ליצירת קרקע בטוחה

דוגמאות ליצירת קרקע בטוחה ניתן לראות בהצעתו של דייוויד דנבורו, אשר עבד רבות עם מייקל ווייט בטיפול באוכלוסיות שונות בעולם, שחוו טראומות חוזרות. דנבורו מתאר ניסיונות לראיין את אותם אנשים מתוך כוונה למנוע אפשרות של רה- טראומה.

יצירת הקרקע הבטוחה לעמוד עליה, באה לידי ביטוי בשאלות המזמינות אנשים לתאר את הסיפור השני על הזהות שלהם המתאר את הכוונות והמשאלות שלהם לגבי מה הם רוצים שאנשים אחרים יפיקו מסיפוריהם אודות הטראומה, את הערכים החשובים להם הצליחו להיצמד למרות הטראומה וכד'. להלן דוגמה למספר שאלות המזמינות אנשים לספר על זהותם  – באופן בו הם מעדיפים ולא באמצעות הטראומה:

• האם תוכל לחלוק אתנו את תקוותיך ביחס לרצונך לספר לנו על החוויות שעברת?
• למה החלטת לעשות זאת?
• מה זה אומר על מה שחשוב לך, על מה שאכפת לך ומה שאתה מעריך בחיים?
• האם דברים אלו היו תמיד חשובים לך? מה ההיסטוריה של זה?
• מי יהיה הכי פחות מופתע לדעת שהחלטת לספר על כך היום? למה? מה הם יודעים עליך שיסביר למה הם לא מופתעים לראות אותך עושה זאת היום?

בהקשר של טיפול נרטיבי, אנו מתעניינים בפיתוח סיפור שני ביחס לחוויה הטראומטית. הפיתוח העשיר של הסיפור השני כולל זיהוי הדרכים בהן אנשים הגיבו לטראומה שעברו, זיהוי כיצד תגובותיהם מבוססות על ערכים אותם הם מעריכים ומה יקר להם ומעקב אחרי ההיסטוריה של מה שמוערך ויקר, כולל איך הם קשורים למשפחתו, קהילתו, תרבותו של האדם וכו'.

יצירת תיאור עשיר של הסיפור השני בדרך זו מספק אפשרויות עבור אנשים לעסוק מחדש בסיפור הראשון, ולתת ביטוי לחוויית הטראומה מבלי שיחיו אותה מחדש, ומבלי שיהיו מוגדרים ע"י הטראומה.

חשוב לציין שפיתוח סיפור שני זה אינו חותר תחת סיפור הטראומה. איננו מחליפים את סיפור הטראומה. זהו רק סיפור שני המתפתח לצד הסיפור הראשון. אנו מתחילים לעסוק בשיחות שיש בהן סיפור כפול, שבו סיפור שני של התמודדות נפרש באופן מקביל לסיפור הטראומה.

לרוב ניתן למצוא שרק כאשר יש לאנשים טריטוריה אחרת של זהות לעמוד עליה, אפשרי להם לתת דווח מלא על מה שחוו מכיוון שהסיפור השני של התמודדות מספק בסיס לאנשים לתת ביטוי לחוויות הטראומטיות בדרכים מבריאות ולא מעוררות את הטראומה מחדש.

סיפור ההתמודדות המתואר באופן עשיר הופך לכוח מניע לפעולות מבריאות. הוא הופך לכוח מניע לאנשים לנקוט צעדים נוספים התואמים להבנות שהם מעריכים, ולמה שהם מתכננים לחייהם, המיוצגים בסיפור שני זה.

הכותבת היא רחל פוגל  – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן. מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי, הזוגי והפרטני. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.

• הראיון שהובא ע"י הפסיכילוגית – רחל פוגל
• האם תוכל לספר לנו על האירועים הקשים?
• במהלך הזמן בו חווית חוסר צדק זה, איך ניסית לשאת את זה? על מה ניסית לחשוב? האם היו זיכרונות כלשהם שניסית להיצמד אליהם? חלומות כלשהם? מה החזיק אותך במהלך הזמנים הקשים הללו?
• האם היו דרכים שונות בהן ניסית להתמודד עם האופנים השונים של הטראומה?
• למה חשוב לך שאנשים אחרים ידעו על כך?
• מה היו ההשפעות של אירועים אלה על חייך? מה היו ההשפעות עליך? על היחסים שלך עם משפחתך? על הקהילה שלך?
• מה היו כמה מההשפעות הקשות ביותר עבורך? למה הן היו הכי קשות?
• האם יש השפעות מתמשכות של אירועים טראומטיים אלו על חייך?

השאלות רוכזו ע"י – רחל פוגל

• בתחילת הראיון דברת על אותם דברים שחשובים לך בחיים (חזור על מה שנאמר). איך היית מסוגל לשמור על קשר עם ערכים אלו, תקוות אלו עבור חייך, למרות ההתעללות אותה עברת?
• האם היו דרכים בעזרתן היית מסוגל להפחית את השפעות הטראומה על חייך? אם כן, איך עשית זאת? האם דרכים אלו של הפחתת השפעות הטראומה התפתחו לאחרונה? או שהן הסתובבו בחייך כבר זמן מה? מה ההיסטוריה שלהן?
• האם היו אנשים מסוימים שעשו את ההבדל? אם כן, מה הדברים אותם עשו או אמרו שהיו משמעותיים לך? למה זה היה משמעותי לך?
• אם מישהו אחר היה עובר חוויות דומות, אלו הצעות היית מציע לו? אילו סיפורים היית יכול לספר לו שיגלו חלק מהצעדים בהן נקטת ע"מ לדרוש את חייך מהשפעות הטראומה?

הכותבת היא רחל פוגל  – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן. מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי, הזוגי והפרטני. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.

האתר בהקמה

בברכה רחל פוגל